טיפול באומנות בגישה האנתרופוסופית

טיפול באומנות בגישה האנתרופוסופית, מניח שהדברים המופיעים ביצירת אומנות משקפים את האדם, למשל נוקשות ורכות, בניה והריסה, רוגע והמרצה, צורה או הכלה, ואומנות בהכוונה יכולה להביא לריפוי ו/או התפתחות ו/או שינוי ו/או העצמה ו/או הכרה עצמית. לפי האנתרופוסופיה לכל דבר גם למחלה או חוסר איזון,  יש שורשים ברוח, והמטרה של הטיפול באומנות היא לחזק ולהביא להרמוניה ואיזון את האדם על ארבעת הגופים שבו, וע"י כך להביא לריפוי. ריפוי לא מתוך 'כוחי בעוצם ידי' אלא מתוך הרפיה והתבוננות, מתוך ניקוי והכרה עצמית. עצם יצירת האומנות היא תהליך מרפא. וזה כשלעצמו מוביל לתחושת ריפוי וסיפוק. הדגש הוא לא לייצר יצירת אומנות יפה, אלא, התהליך ומה שקורה בתהליך האומנותי הוא החשוב. בטיפול באומנות הילד/מבוגר לוקח חלק אקטיבי של עשיה. הטיפול מסב את תשומת לבו של הילד/מבוגר, פועלו ומחשבותיו לאמנות ולתהליך היצירה; בכך הילד/מבוגר מקבל נקודת התבוננות מתוך מרחק מהבעיה, מהקושי או מהמחלה דבר המאפשר למבוגר לקבל תובנות, ולילד גם אם התובנות אינם מתוך תודעה בוגרת הם פועלות עליו. המטפל מזהה את הרגשות/ מחשבות/ חולשה לפי היצירה ו/או השיחה. העבודה, הריפוי נעשה בהתייחסות לשלושת המערכות, הריתמית (רגש), העצבית (חשיבה), והגפיים/ מטאבולי (רצון) ואיך האני ביחס למערכות האלו. דרך העבודה נתן לראות איזה מערכת דורשת חיזוק, ואז הבאה לעבודה עם חומר שמתאים לחיזוק של אותה המערכת. באנתרופוסופיה יש דגש על החומרים בהם משתמשים, מתוך ראיה שלאדם יש חוב כלפי הטבע והצבע. 

​

מלבד הריפוי דרך התהליך, כאשר המטופל מבוגר, המטפל יסייע למטופל לזהות את המחשבות והרגשות המובעים באמנות ואת משמעותן, ובכך המטופל מגלה תובנות לגבי יצירתו ומפתח הבנה מעמיקה יותר לגבי עצמו. בטיפול באומנות אנתרופוסופי עם ילדים העבודה תהיה פחות בשיח קוגניטיבי ויותר תשאף לפעול עליו במרחב האתרי / אסטרלי (לפי גילו).